בלוגר הטלוויזיה עומרי חיון מספר שקשת החרימה אותו בגמר כוכב נולד – היחצניות שם ביטלו לו את ההסעה ברגע האחרון, ומנעו ממנו לסקר מאחורי הקלעים. באייס פרסמו ידיעה על כך, וקשת סירבו להגיב.

כשהכנתי אייטם על המאבק של קשת בסרטונים ביוטיוב ששימשו לביקורת נגדה, היחצנית שטיפלה בבקשת התגובה שלי ניסתה לשכנע אותי שקשת לא כוחנית. מכירים את הקטע הזה שאתם עושים את עצמכם משתעלים אבל בעצם אומרים “בולשיט”? אז כזה. אם חיון מבקש להתנחם במשהו, גם עיתונאים ממוסדים מקבלים יחס כזה. הנה האייטם ההוא, שפורסם בגליון אוגוסט של מוסף פירמה של גלובס.

כל הזכויות שבורות

זכיינית ערוץ 2 קשת רוצה לשלוט בתדמית שלה, וזו זכותה (גם אם היא עושה זאת בכוחנות, כמו הדרישה מכתבת “העיר” לבוא במצב רוח חיובי אם היא רוצה להיכנס ולסקר לכיתות אמן של הטאלנטים של קשת, או הצמדת יחצניות לראיונות עם פליטי ריאלטי וטאלנטים). קשת רוצה להגן על זכויות היוצרים שלה, וגם זו זכותה. אבל הדרישות התכופות שלה להסיר סרטונים מיוטיוב בטענה לזכויות יוצרים – טענת שווא בחלק מהמקרים – נראות כמו נסיון לפגוע בדיון ביקורתי על הזכיינית ותוכניותיה.

יוסי בובליל, שהתחרה בתוכנית הבידור “האח הגדול”, סיפר שניסה לגרום לחבריו לאנוס אישה שאיתה שכב במסגרת התערבות. הקטע שודר בערוץ האח הגדול, הועלה לרשת והגיע לתקשורת. אז דרשה קשת מיוטיוב להסירו בנימוק של הפרת זכויות יוצרים, אף שאפשר להתווכח אם מדובר בהפרה או בשימוש הוגן לצורך ביקורת, שמותר לפי חוק זכויות היוצרים הישראלי. קשת דרשה להסיר סרטונים בהם עדי נוימן סיפרה באותה תוכנית על חוויות הסמים שלה, שעוררו גם הן דיון ציבורי. היא דרשה הסרה של סרטון שתיעד השתלטות של פעילי מאבק היוצרים על אולפן ערוץ 24 בנמל תל אביב, אף שהסרטון צולם על ידי הפעילים ולא שייך לה. היא דרשה להסיר סרטונים שהראו את מיכל אמדורסקי מפילה בטעות את החלק התחתון של הביקיני בשידור חי בערוץ 24. אגב, אותו קטע הועלה לנענע10 פעמיים – פעם אחת בפני עצמו, ופעם שנייה במסגרת אייטם שעשו על הסיפור ב”ערב טוב עם גיא פינס”. יכול להיות שבקשת חושבים שנענע10 לא היו מתקפלים במהירות כמו יוטיוב; כך או כך, שני הסרטונים נמצאים שם עד עכשיו.

בתחילת אפריל הוזמנו בלוגרים שכותבים על טלוויזיה לאודישנים של כוכב נולד 8 באשקלון. אחת מהן גילתה שקשת הסירה מיוטיוב סרטון שהיא צילמה שם. “הורשנו, ואף עוּדדנו, לצלם, כל עוד איננו מפריעים לצילום ו/או מצלמים את המתמודדים בשלב הזה, כי זהות המתמודדים היתה עדיין בגדר ספוילר”, מספרת הבלוגרית, שביקשה להישאר בעילום שם כדי לא לפגוע ביחסיה עם קשת. “במהלך אחד השירים קפץ החשמל וההקלטות הופסקו. נתנו לנו להסתובב, לעלות על הבמה ואפילו להצטלם כאילו אנחנו באודישן, כי גם ככה הצילומים הופסקו. בשלב הזה צילמתי סרטון בן 11 שניות שרואים בו את צדי צרפתי רוקד לעצמו על פודיום השופטים. את הסרטון, הבאמת לא כזה מעניין, העלתי ליוטיוב אבל לא עשיתי איתו שום דבר מעבר לכך. לדעתי לא היו לו יותר מ-10 צפיות, וגם הן מאנשים שהגיעו בטעות מאיזשהו חיפוש. לפני כחודש, כשנכנסתי ליוטיוב, קיבלתי הודעה ענקית שסרטון שהעליתי נמצא כמפר זכויות יוצרים של קשת, וכי מדובר בעברה חמורה וכולי וכולי. מה שבמיוחד מרתיח היא העובדה כי קשת טענה שהסרטון הוא בבעלותה. כלומר, כביכול גנבתי סרטון שצולם והופק על-ידי קשת והעליתי אותו כאילו הוא שלי. פניתי ליחסי הציבור של קשת דרך עמוד הפייסבוק שלהם אבל לא קיבלתי תגובה”.

בדיקה עם בלוגרים אחרים שהוזמנו מאשרת שקשת עודדה צילום. הילה פחטר מיחצנות קשת כתבה לכמה מהם: “מציעה שתגיע עם מצלמה לטובת סיקור ויזואלי. התמונות שניתן להראות מהלוקיישן הן של השופטים ותמונות כלליות, מבלי ‘להתפקס’ על מתמודד כזה או אחר, כי זה יכול להסגיר (לכשתעלה העונה) שאותו מתמודד הצליח להתקדם באודישנים”.

המקרה של בלוגר הטלוויזיה “ששת שצ” מלמד סנגוריה על קשת – שם לא מדובר בזדון אם כי ברשלנות. “ביקשתי את שיר האודישנים של רוני דלומי, עם הלוגו שלהם, עם הכל, והעליתי אותו ליוטיוב ברשות”, מספר שצ. “קשת זו חברה גדולה, זאת אומרת שאם מישהי ביחסי ציבור נתנה לי אישור, יכול להיות שמישהו אחר במקום אחר לא מכיר את האישור הזה. הם פנו והורידו, מיד גיליתי, פניתי אליה ולא לקח הרבה זמן להחזיר את זה. אני נמצא ביחסים מאוד טובים עם קשת, אני מאוד פעיל איתם ומוזמן לכל האירועים שלהם. היתה פה טעות טכנית, ביקשו עשר פעמים סליחה, אמנם נורא כעסתי אבל אני מסוגל להבין מאיפה זה בא”.

מקשת נמסר בתגובה: “לאור ההצלחה והפופולריות של התכניות המשודרות בקשת, גורמים שונים מעוניינים לבצע שימוש שלא כדין בתכנים תוך הפרת זכויותיה של קשת. קשת הינה בעלת הזכויות והרישיונות הבלעדית לשידור תכניה בארץ ופועלת להסרת כל הקטעים ללא אבחנה בתוכנם. בתוך כך, קשת פועלת על פי החוק והאמנות הרלוונטיות שאומצו על ידי המחוקק בישראל. במקרים שצוינו לעיל (יוסי בובליל, עדי נוימן ומיכל אמדורסקי), מדובר בהסרה של תכנים שגם לא היו ראויים לשידור ובחלקם פגעו בשמם ובפרטיותם של המשתתפים. עקב ריבוי המקרים של העלאת תכנים באתרים השונים תוך פגיעה בזכויותיה של קשת, ישנם מקרים ספורים בהם מורדים שלא במתכוון תכנים שלא נכללים תחת הקטגוריה הזו. במקרים אלו, אנו פועלים במהירות המרבית להחזירם”.

בגוגל מסירים סרטונים מיוטיוב מיד עם קבלת הבקשה, ורק אחר כך, אם בכלל, בודקים את הטענה לגופה. הסיבה היא שחוק ה-DMCA האמריקאי מסיר אחריות מאתרים שמצייתים לבקשות הסרה כאלה, בעוד ערעור על טענת זכויות יוצרים לוקח זמן ועולה כסף. בזכות הנוהל הזה, ויאקום הפסידה לפני חודשיים בתביעת זכויות יוצרים שהגישה נגד יוטיוב על סך מיליארד דולר. בית המשפט הפדרלי פסק כי גם אם חברת אינטרנט מאחסנת ביודעין תוכן שמפר זכויות יוצרים, היא חסינה מאחריות כל עוד היא מסירה תוכן כזה מיד עם קבלת בקשה מבעל הזכויות.

מגוגל נמסר בתגובה כי “אותו תהליך של הסרת סרטונים הוא שירות שניתן לשותפי תוכן של יוטיוב. השירות נקרא YouTube Content ID והוא כולל שורה של כלים שמאפשרים לאותם שותפים לאתר ולזהות תכנים שלהם ולהחליט היכן והאם הם ימשיכו להופיע על גבי יוטיוב. התוכנית מספקת לשותפים כלים וגישה להסיר תכנים שיש להם עליהם זכויות יוצרים”. שאלתי את גוגל אם טענות זכויות היוצרים של קשת נבדקו, אם הוחזרו לאוויר סרטונים שהוסרו ואם ננקטו צעדים נגד טענות שווא של קשת, ומגוגל מסרו כי “איננו מגיבים על מקרים ספציפיים”.

לקריאת הפוסט בבלוג המקור לחצו כאן.

כולנו רוצים שגוגל יבקר יותר באתר שלנו ויאנדקס כל תוכן חדש שמתפרסם באופן מיידי (אם זה היה תלוי בנו, לא היינו רוצים שיצא בכלל מהאתר). הרי בסופו של דבר אנחנו רוצים טראפיק ואם התוכן מתאנדקס מהר, הוא גם יופיע בתוצאות החיפוש מהר.

אז איך גורמים לו לבקר יותר? איך לגביר את תדירות האינדוקס? המדריך הבא מדגים מספר טכניקות שימושיות שיסייעו לכם "לכלוא" (במובן החיובי כמובן) את הזחלן של גוגל באתר שלכם.

קרדיט לתמונה: pasukaru76

1. הקטינו את זמן הטעינה ובצעו אופטימיזציה – Googlebot crawls with a budget

לא רבים יודעים, אך עקרון הזחילה מבוסס בסופו של דבר על תקציב. דמיינו שבכל רגע נתון זוחלים אינסוף גוגלבוטים באתרים שונים ברחבי העולם בנסיון לאנדקס מידע חדש. האופרציה הזו מאד יקרה לפתעול (שרתים, חשמל וכו'…). לכן ככל שהסריקה "קשה" יותר, כך מנוצל יותר תקציב לשם כך ולכן זה יקטין את התדירות. להלן מספר שגיאות סריקה נפוצות שמגדילות את התקציב:

• טפלו בעמודי שגיאה 404 - בעבר פרסמתי מדריך ליצירת עמודי שגיאה 404 ובו הסברתי בהרחבה את חשיבות העמוד עבור משתמשים ומנועי החיפוש. טיפול בקודי סטטוס HTTP מפחיתים את ההתעסקות של הגוגלבוט בתהליך הסריקה, לכן אני ממליץ בחום להגדיר באתר עמודי שגיאה 404.
• הקטינו את זמן טעינת העמודים - חשוב לבצע אופטימיזציה של קוד האתר בכדי להקל על הגוגלבוט בתהליך הזחילה. כמו כן, אני ממליץ לטפל בגודל הקבצים  (כגון תמונות, פידיאפים וכו'). מדריך מקיף שפורסם אצלי בעבר מסכם את הנושא של שיפור זמן טעינת עמודים.
• צרו היררכייה וניווט ברור – כאשר הזחלן נוחת בדף מסוים הוא מגיע לדפים אחרים באתר באמצעות קישורים. אם יתקשה לעבור בין הדפים באתר או שיידרשו לו יותר מדי מעברים בכדי להגיע לעמודים מסוימים, זה יקשה על הסריקה ויגדיל את התקציב (ראה סעיף 1). לכן השקיעו במבנה הקישורים הפנימיים בין הדפים, צרו "פירורי לחם" (Bread Crumbs) וצרו את תפריטי הניווט בצורה אופטימלית. המדריך הבא יסייע לכם באופטימיזציה להיררכייה ומבנה האתר.

2. המנעו מתוכן משוכפל

כאשר הגוגלבוט נתקל בתוכן חדש והוא מאבחן כי לא מדובר בתוכן ייחודי אלא בשכפול, זה מצריך ממנו התייחסות שגוררת עיכוב בסריקה. כמובן לא מדובר בעיכוב משמעותי אבל כשהרשת גדולה כל כך, כל עיכוב ולו הכי קטן משפיע. לכן בכדי להימנע משכפול תוכן, השתדלו ליצור אך ורק תוכן ייחודי. הכוונה לא רק בטקסט עצמו אלא גם בתגיות המטא (טייטל, דסקריפשן). באפשרותכם לראות ב- Webmaster Tools את כל השכפולים באתר (כנסו ל- HTML Suggestions):

3. צרו מפת אתר XML והוסיפו אותה לגוגל

הרבה אנשי SEO טוענים שמדובר בשמועה ומפת אתר XML כבר לא משפיעה על תדירות הסריקה כפי שהשפיעה בעבר. אז מהנסיון האישי שלי הרשו לי להגיד שזה לא מדוייק, ובכל המקרים זה דווקא כן שיפר אצלי את זחילת ואינדוקס התוכן החדש פי כמה וכמה רמות. אם חושבים על זה, קל מאד להבין את ההגיון לכלל הזה – המפה, מעצם ייעודה, מעדכנת את גוגל בכל שינוי חדש שקורה באתר ולכן למעשה מזמינה כל פעם את הזחלן מחדש.

מהי מפת אתר XML ואיך יוצרים אותה?

XML הוא תקן ופורמט לצורך הצגת נתונים באינטרנט כך שמערכות שונות יוכלו לקרוא אותו. מפת אתר XML היא למעשה קובץ שמיועד למנועי חיפוש, והוא מכיל רשימות URL של האתר. זוהי מפה דינמית במבנה שלה, והיא משקפת את השינויים שמתרחשים באתר בזמן אמת.

אלו השדות שבד"כ כל מפה כזו מכילה:

• URL – כתובת הדף (מפה אחת יכולה להכיל עד 50,000 כתובות שונות)
• Priority – העדיפות שיש לדף. ככל שהדף חשוב יותר מבחינה היררכית, כך מומלץ שהעדיפות שלו תהיה גבוהה יותר. רוב הכלים משתמשים בסקלה של 0.1 עד 1, ואחרים מאפשרים לבחור באחוזים.
• Change Frequency - הערכה גסה שלכם מהי תדירות השינוי של אותו דף (כמובן זה לא חייב להיות מדוייק). הפעם הסקלה נקבעת לפי תקופות: daily, weekly, monthly.
• LastChange - מציין את התאריך והשעה המדוייקת שבה נעשה השינוי בדף.

יש מספר דרכים ליצור מפת אתר כזו:

• פלאגין - אם אתם משתמשים בוורדפרס החיים יפים, פשוט השתמשו בתוסף הזה
• שירותים וכלים – יש כל מני כלים באינטרנט שמאפשרים ליצור מפת אתר. רוב השירותים החינמיים מאפשרים ליצור מפה מוגבלת מבחינת כמות העמודים, ואם רוצים שלא תהיה הגבלה יש צורך לשלם. השירותים הפופולאריים שאני מכיר הם A1 Sitemap Generator ו- XML-Sitemaps.
• שיטת עשה זאת בעצמך - אנשי קוד יוכלו להתמודד בלי בעיה עם בנייה ידנית של מפה כזו. את כל ההסברים המפורטים ניתן למצוא בדף העזרה של גוגל.

לאחר שיצרנו מפת אתר XML יש להוסיף אותה ל- Google Webmaster Tools:

4. קשרו לתוכן שלכם משירותי מדיה חברתית

דרך מצויינת לגרום לגוגל לסרוק מהר כל תוכן חדש שאתם מפרסמים היא להשתמש בשירותי מדיה חברתית כגון טוויטר ו- FriendFeed שעליהם אני הכי ממליץ עליהם בהקשר הזה. בפלטפורומות הללו נוצר תוכן בתדירות גבוהה מאד ולכן גוגל מבקר בו לעיתים תכופות. כמו כן, מפנים אליהם הרבה מאד קישורים איכותיים ולכן הפייג'ראנק שלהם הוא 8/9 – מה שעוד יותר מגדיל את הסריקה (ראה סעיף קודם). כך ניתן להשתמש בהם:

• FriendFeed - זהו שירות פידים כללי שמרכז עדכונים מכל הפעילות שלכם ברשת. לאחר יצירת הפרופיל, מוסיפים אליו פידים של RSS וקישורים לפרופילים שלכם ברשתות חברתיות בהן אתם פעילים. כעת בכל פעם שתוסיפו תוכן באחד מהמקורות שהגדרתם, הוא יופיע בדף הפרופיל שלכם עם כתובת משלו. רק כדי להבין את הכוח של הכלי הזה – כאשר אני מפרסם פוסט בבלוג שלי, הוא מתאנדקס בד"כ קודם ב- FriendFeed ורק לאחר מכן בבלוג.

• טוויטר - כולנו יודעים איך הכלי הזה הפך לאחד מכלי התקשורת הפופולאריים בעולם בזמן האחרון. לא סתם גוגל החליטו לשלב עדכונים מטוויטר בתוצאות החיפוש. אין צורך לשלוח טוויט ידנית, פשוט הרשמו לשירות TwitterFeed והוסיפו אליו את ה-RSS שלכם. ככה בכל פעם שתפרסמו משהו חדש אוטומטית יישלח ציוץ. בכדי להבין את הפוטנציאל של טוויטר בשיפור האינדוקס, אני מציע לקרוא את הפוסט שפורסם השבוע ב- SEOmoz בהקשר הזה: Using Twitter For Increased Indexation.

יש כמובן עוד הרבה שירותים מהסוג הזה אבל אלו המומלצים ביותר מבחינתי (הכוונה רק לצרכי אינדוקס).

5. בצעו אופטימיזציה ל- Pagerank של עמוד הבית

ה- Pagerank הוא מדד שמשקף את כמות ואיכות הקישורים שמצביעים על דף מסוים באינטרנט. ככל שיותר דפים עם פייג'ראנק גבוה יצביעו על הדף, כך גם הציון שלו יגדל. ההנחה כי פייג'ראנק גבוה מגדיל את תדירות הסריקה נובעת מכך שככל שהציון יהיה גבוה יותר, כך יש יותר סיכוי כי מדובר במקור סמכותי שיש לו תוכן כלשהו מהסוגים הבאים:

• מעניין ומקורי בצורה יוצאת דופן
• מתחדש על בסיס קבוע
• נחשב לאתר סמכותי ואמין בתחומו

אחרת מדוע כל כך הרבה מקשרים אליו? ואם אכן כך הדבר, כדאי מאד לגוגל לבקר הרבה באתר שכזה בכדי לראות מה התחדש.

כמובן זהו רק המצב האידיאלי, במציאות המצב שונה לחלוטין. עם גודל ומסחריות האינטרנט של ימינו, אתרים יכולים לרכוש קישורים מאתרים עם פייג'ראנק גבוה וכך להגדיל את הפייג'ראנק שלהם באופן שאינו טבעי. מהסיבה הזו לדעתי לפרמטר הזה יש משקל קטן יחסית בכל הנוגע לתדירות סריקה.

למרות שאני מפקפק בפרמטר הזה, אני עדיין ממליץ לדאוג להגדיל את ה- Pagerank של העמודים החשובים באתר ובעיקר של עמוד השער של האתר – עמוד הבית. יש 2 סיבות עיקריות מדוע מומלץ להשקיע את מירב המאמצים דווקא בעמוד הבית:

1. מכיוון שזהו העמוד הראשי באתר, בד"כ נוהגים לקשר ממנו לכל העמודים החשובים ולהציג בו עדכונים מכל אגפי התוכן באתר. לדוגמא אם יש לכם אגף חדשות, בדף הבית יופיעו "חדשות אחרונות". לכן מספיק שהגוגלבוט יגיע לדף הבית בכדי שיבחין בכל השינויים שנעשו וכך גם יסרוק אותם.
2. עמוד הבית מקשר לכל העמודים החשובים, לכן אם נחזק אותו עם קישורים ונגדיל את ה- Pagerank שלו, למעשה אנו נגדיל בעקיפין את ה-Pagerank של העמודים החשובים באתר.

6. עדכנו תוכן בתדירות גבוהה בעמודים הדומיננטיים

גוגל אוהב תוכן איכותי שמתחדש ואם אפשר – הרבה. כשמו של "גוגל" (הספרה 1 ואחריה 100 אפסים), מטרתו לאנדקס כמה שיותר מידע ברשת במטרה להפוך לאינדקס התוכן הגדול ביותר באינטרנט. לכן אם גוגל מבחין כי אתר מסוים מוסיף הרבה תוכן בתדירות גבוהה, הוא ידאג לבקר בו לעיתים תכופות יותר במטרה לאנדקס את התוכן ולהגדיל את האינדקס שלו.

כפי שכתבתי בסעיף הקודם על הפייג'ראנק, אני ממליץ להוסיף בעמוד הבית ובעמודים החשובים באתר קישורים לתכנים חדשים שמתפרסמים, מכיוון שאלו העמודים הנסרקים ביותר. לדוגמא: אם יש לכם מאמרים באתר הוסיפו סקשן "מאמרים אחרונים" איפשהו בתפריט וקשרו מתוכו למאמרים האחרונים שפרסמתם. אם תשימו לב, עמוד הבית שלי למשל בנוי כמו סוג של אגריגטור שמציג את התוכן האחרון שפורסם בכל האגפים השונים באתר – שאלות ותשובות, בלוג ופינת החדשות. מבחינת גוגל, מספיק שיקפוץ לעמוד הבית בכדי לדעת מה התוכן החדש שהתווסף אותו יש לאנדקס.

7. הרשמו לשירותי פינג

Ping הינו אוסף של נתונים שנשלח ברשת ממקור כלשהו ליעד כלשהו בכדי לוודא שיש תקשורת. המקור יכול להיות האתר שלכם למשל והיעד – מנועי חיפוש, שירותי מדיה חברתית וכו'. כלומר במילים אחרות: אם יש לכם בלוג בוורדפרס למשל והגדרתם שירות פינג, וורדפרס תודיע לשירותים שונים בכל פעם שיעלה בבלוג פוסט חדש.

אז איך מוסיפים שירותי פינג?

לאחר ההתקנה של וורדפרס, ברירת המחדל כוללת שירות פינגים אחד שכבר מוטמע במערכת שלכם (Pingomatic), אך ביכולתכם להוסיף עוד מספר שירותי פינג XML-RPC באופן הבא:

אם אתם לא משתמשים בוורדפרס כפלטפורמה לבלוגים, פשוט הוסיפו את הבלוג שלכם ידנית לשירות של Pingomatic.

8. הגדירו את התדירות דרך Google Webmaster Tools

אם עשיתם את כל מה שאפשר ועדיין תדירות הסריקה לא מוצאת חן בעיניכם, ביכולתכם להגדיר אותה ידנית דרך ממשק הניהול של – Google Webmaster Tools. אני כמובן פחות ממליץ על האפשרות הזו (כמו שאני לא ממליץ להוסיף לגוגל אתרים חדשים בכדי ליידע על קיומם), אך אם האפשרות הזו קיימת כנראה שיש לה משמעות. היא נמצאת ב- Site Configuration–>Settings:

גוגל כמובן ממליצים במפורש להגדיר את התדירות באופן ידני אך ורק אם ישנן בעיות טראפיק בשרת. הסיבה שגוגל מעדיף את הדרך הטבעית היא בגלל שאם כל אחד יקבע מהי תדירות הסריקה, כולם פשוט ישר יגדירו את הגודל המקסימאלי. ואם כולם יגדירו את הגודל המקסימלי – איך גוגל ידע לעשות תעדוף?

איך מנטרים ועוקבים אחרי הסריקות באתר?

קודם כל לפני שאנחנו מתחילים לדאוג ולהילחץ איך מגדילים את הסריקה והאינדוקס באתר, יש צורך בכלל לאבחן האם יש לנו בעיה. בכל מקרה, כדאי תמיד להיות עם היד על הדופק ולעקוב אחרי תדירות הזחילה באתר בכדי שניתן יהיה להגיב מהר במקרה של ירידות חדות. להלן מספר דרכים לעשות זאת:

• גוגל וובמסטר טולס - אם תלכו ל- Diagnostics–>Crawl Stats, תוכלו לראות 3 גרפים שמשקפים את פעילות הגוגלבוט ב-90 הימים האחרונים. הגרף הראשון מציג את מספר הדפים שנסרקו ביום, בשני את מספר הקילובייטים שירדו ביום ובשלישי את הזמן שלקח להוריד דף. מדובר בנתונים מאד כלליים וקשה מאד לקבל מהם אינדיקציה כלשהי לגבי איכות האתר ומהם הדפים הבעייתיים\מעולים.
• פלאגין לוורדפרס – למרות שוובמסטר טולס מספקים מספר גראפים מעניינים, עדיין לא ניתן לחלץ מהם מידע מאד חיוני כגון התפלגות של כמות הסריקות בין כל עמודי האתר. זה בדיוק מה שהפלאגין crawl rate tracker פותר. מלבד הגוגלבוט, הפלאגין מאפשר גם לראות על ציר הזמן את תדירות הסריקות של יאהו ו-MSN (שימו לב את מספר הסריקות שניתן לראות בהתאם לכל דף באתר):

מה אתם עושים כדי לגרום לגוגל לבוא לבקר באתר שלכם?

הטיפים שהצגתי כאן מבוססים על הנסיון האישי שלי וכולם נבדקו. אני אישית משתמש בבלוג שלי בכל השיטות הללו (חוץ מ- #8) והתוצאות לא רעות בכלל – כל פוסט אצלי מתאנדקס בפחות מ-10 שניות.

באילו שיטות אתם משתמשים? מה לדעתכם הכי אפקטיבי מכל מה שהוצג כאן? האם אתם מכירים שיטות נוספות? אשמח מאד אם תשתפו מהידע והנסיון שלכם.

לקריאת הפוסט בבלוג המקור לחצו כאן.

מאז השקת facebook places אין ספק שהפייסבוק שלנו השתכלל משמעותית. אם עד עכשיו הוא עזר לנו להפיץ למאות (או אלפי?) חברינו הוירטואלים על מה אנחנו חושבים, מעכשיו הם גם יוכלו לדעת איפה אנחנו נמצאים בכל רגע.

כל שהשינוי הגדול שפייסבוק מדברת עליו הוא מ"על מה אתה חושב" ל"מה אתה עושה".

אם חושבים על זה, פייסבוק מאפשר חדירה לפרטיות גם בלי השירות החדש. אמנם לרוב באישורינו, אבל עד כמה נחוץ שירות שיאפשר לכל החברים שלנו לדעת איפה אנחנו נמצאים בכל רגע נתון?

אז יש בעד ונגד בנושא, לפחות לדעתי.

מצד אחד, שירות זיהוי מיקום שכזה יכול להועיל במקרה ויצאת למסיבה, הגעת למועדון ואתה רוצה לדעת את מי תפגוש במקום. או לחילופין, לדעת מראש מי נמצא במועדון ובהתאם לכך להחליט אם לצאת לשם או לא.

כמובן שזה יכול לספק המון הנאה למכורי הפייסבוק שרגילים לעדכן על כל פעולה שהם עושים בין כה וכה, אז עכשיו תהייה גם מן אפליקציה שתיידע אותנו איפה הם נמצאים בכל רגע. תודו שזה מרתק.

פתרון אפשרי לבעיית "מה עושים ביום שישי?" – Facebook Places

מצד שני, רובנו לא באמת רוצים שידעו על מיקומנו כל הזמן ואנחנו אפילו נוטים לעשות הפרדה בין החיים בפייסבוק לחיים האמיתיים (כל הכבוד לאלו שמצליחים!). אז שירות שכזה נראה לי מיותר, בייחוד בשביל שאר החברים בפייסבוק של אותו בן אדם שמשתמש בשירות, שצריכים לסבול את העדכונים על כל מסעדה\מועדון\חנות שהוא נכנס אליה.

אחלה כלי פרסומי

אבל אם נתייחס רגע בצורה אובייקטיבית לנושא ואולי אפילו מנקודת מבטם של בעלי העסקים שמתכוונים להשתמש בשירות- מדובר באחלה כלי פרסומי. בתור מישהי שמשתמש בפייסבוק כבר קרוב ל3 שנים ומחוברת שם ליותר מ1200 אנשים, אני יודעת איזה כוח יש לפרסום בפייסבוק. מה שאומר, שאם חשקה נפשי בהמבורגר במזללה הקרובה לביתי, אני מגיעה לשם, עושה check in במכשיר הסלולרי שלי, 1200 חברי הפייסבוק שלי נחשפים למעשה ומי יודע- אולי גם הם יגיעו לזלול עמי המבורגר באותה מסעדה.

הרי גם ככה אנחנו כל היום עם מכשיר הטלפון, מעדכנים סטטוסים ומעלים תמונות- אז ההבדל הגדול והחדש הוא להראות בדיוק איפה אנחנו נמצאים? מה חדש?

לקריאת הפוסט בבלוג המקור לחצו כאן.

לשאלה מי כתב מסמך מסוים יש היום תשובות אלגוריתמיות לא רעות בכלל. לא בטוח שהן יכולות לספק תשובה גם במקרה הספציפי של מסמך גלנט, אבל זה בעיקר מטעמים טכניים.

את "מסמך גלנט" אין צורך להציג. יש הרבה לומר עליו, במישורים רבים, אבל בפוסט הזה אני רוצה לעסוק בצד ספציפי של הפרשה, שיש לו הקשר טכנולוגי.

בכלי התקשורת דווח, בין השאר, כי משטרת ישראל מפעילה קבלן חיצוני כדי לטפל בצדדים טכניים שונים שקשורים לזיהוי מקור המסמך. למשל, בדיקת הדיסקים הקשיחים במשרדי ארד תקשורת, כנראה כדי לנסות לזהות בהם "אקדח מעשן" (לפי הפרסומים בתקשורת לא נתגלה כזה, יש להזכיר) – עותקים שונים של המסמך שנמחקו, הודעות דואר שבהן נשלח או התקבל, או אפילו טיוטות של המסמך שיסגירו את זהות הכותב.

סוג נוסף של בדיקות שאפשר לעשות, שקרובות יותר לעולם הזיהוי הפלילי המסורתי, קשור למאפיינים הויזואליים של המסמך. אם יש למשטרה עותק מודפס שלו, הוא יכול לספק "טביעת אצבע" של המדפיס; מפלט מודפס ניתן, במקרים מסוימים, להסיק על אילו מערכת הפעלה ומעבד תמלילים הוא נוצר ו/או הודפס ובאיזו מדפסת, באיזה דגם של מכונת צילום הוא שוכפל, וכדומה. הטיפוגרפיה של המסמך יכולה לרמז על הגדרות עיצוב מסמך לא-שגרתיות במעבד התמלילים של המדפיס.

האלגוריתם שיודע מי כתב מה

ישנם עוד הרבה דברים שאפשר לעשות, ולא פורסם מה בדיוק נעשה ומה לא ובאיזו לשכת אלוף או משרד יח"צ. בכל אופן, ישנו אמצעי נוסף בתחום הזה, שניתן לכנות "זיהוי פלילי אלקטרוני" – ניתוח תוכן המסמך באמצעות אלגוריתם סמנטי מתקדם.

לא בטוח שהאמצעי הזה ישים במקרה של מסמך גלנט – מכל מיני סיבות שלא נתעמק בהן. בכל אופן, חשוב לדעת שכבר קיים מזה מספר שנים אלגוריתם שמאפשר לקבוע ברמה גבוהה של וודאות האם מסמך כלשהו נכתב על-ידי פלוני זה או אלמוני ההוא.

פרופ' משה קופל מאוניברסיטת בר-אילן פיתח עבור פרויקט השו"ת אלגוריתם שמסוגל לקבוע "מי כתב את הזוהר הקדוש ומי את מחזות שייקספיר". האלגוריתם מזהה את "סגנון הכותב", טביעת אצבע ייחודית שמורכבת ממספר רב של פרמטרים לשוניים ודקדוקיים פשוטים שניתנים לניסוח כמותי:

המחשב, אומר קופל, נותן בידינו מכשיר לבדיקה סטטיסטית מדוייקת של מאפייני טקסט, שמוח אנושי אינו יכול לעבד. מה שקרוי "סיגנון הכותב" מורכב מפרמטרים לשוניים רבים האופיניים לאותו כותב: מילים ומשפטים. שמות עצם, שמות תואר, שמות גוף, שמות מספר, שמות עצם מופשטים, שמות עצם קיבוציים, פעלים, תארי הפועל, מילות יחס, מילות חיבור, מילות קריאה, מילות שאלה, תחיליות וסיומות. וכמובן הבחנה בין זכר לנקבה, סמיכות, נטיות לרבבותיהן וכו'.

כשבוחנים את מאפייני הטקסט יש לסנן מתוכו את מאפייני התקופה בה נכתב, את הסביבה התרבותית בה חי הכותב, את הטרמינולוגיה המקובלת בנושא אליו מתייחס הטקסט וגורמים רבים אחרים.לאחר סינון מסתבר שלכל כותב יש סימני זיהוי האופייניים רק לו מבחינת שימוש באוצר מילים, באותיות שימוש תחיליות וסיומות, במבנה המשפטים ובמרכיבים רבים אחרים. כל טקסט מכיל טביעת אצבע, מעין DNA של המחבר. השמיים הם הגבול לשימושים האפשריים בגילוי זה.

סיכון ביומטרי חדש

תיאורטית, לפחות, האלגוריתם של משה קופל יכול לקבוע מי כתב את מסמך גלנט. לו יכולנו לרכז די "דוגמאות כתיבה" – מסמכים דומים שכתבו כל החשודים התיאורטיים בזיוף לכאורה של מסמך גלנט – האלגוריתם של פרופ' קופל היה יכול להצביע על האיש בעל סגנון הכתיבה הדומה ביותר.

אז נכון, אתית וכנראה גם טכנית, זה בלתי אפשרי במקרה המדובר.

בכל אופן, חשוב להבין שאנחנו כבר חיים בעידן שבו מלבד טביעות אצבע, זיהוי פנים ו-DNA, ניתן לזהות אותנו ו/או לדעת עלינו הרבה באמצעות טביעת האצבע הדיגיטלית שמופיעה על כל טקסט שאנחנו כותבים.

אגב, כל מי שעסק בעריכה עיתונאית מספיק זמן, יאמר לכם שהוא יכול לזהות מי כתב טקסט כלשהו כהרף עין – אם ראה מספר טקסטים שלו בעבר. "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד" (סנהדרין פט.) ואין שני אנשים שכותבים ומפסקים אותו הדבר.

ואיך Google קשור לזה?

אלגוריתמים סמנטיים הם העתיד הבלתי-מעורער של עולם החיפוש. מדוע? משום שכמו בני אדם, גם בוטים עם בינה מלאכותית, רוצים לא רק לשמוע מה אחרים חושבים על טקסט כלשהו (=לינקים) אלא גם לקרוא בעצמם (=אלגוריתמיקה סמנטית).

היסטורית, האלגוריתם של גוגל התפתח בכיוון הפוך משל מנועי חיפוש אחרים (נגיד, Yahoo!). עד ש-Google הופיע, מנועי חיפוש התבססו על ניתוח תוכן פרימיטיבי כאמצעי העיקרי להערכת הרלוונטיות של אתר או דף לשאילתת חיפוש. צפיפות מילות מפתח, למשל, הייתה בעלת חשיבות מכרעת לפני הופעת PageRank – שזו בדיוק הסיבה לכך שהיא כנראה מעולם לא הייתה, כשלעצמה, סיגנל באלגוריתם של גוגל.

ב-1998 לינקים אכן יכלו להיחשב להצבעות, כי עד אז בעלי אתרים התרגלו לבצע מניפולציות על התוכן בלבד. היום זה כבר לא המצב, כמובן. למעשה, כבר שנים שמספר (ואפילו איכות) הלינקים הנכנסים אינו יכול להוות מדד טוב לאיכות ולפופולריות האמיתית של אתר אינטרנט. אדרבא – כל שינוי שנעשה באלגוריתם במהלך השנים, בא על חשבון הערך הגולמי של לינקים – כל הלינקים או לינקים מסוימים.

מלינקים לסמנטיקה

עם הזמן, למדו גם המתחרות הגדולות והקטנות של גוגל לספור ולהעריך קישורים נכנסים. גוגל עדיין עושה את זה הכי טוב, כנראה, אבל היא יודעת לעשות הרבה דברים אחרים והם אלו שמקנים לאלגוריתם שלה יתרון מוחץ, בינתיים.

אין צורך להציג כאן את כל הדוגמאות לסיגנלים ידועים או אפשריים שאינם קשורים ללינקים. נזכיר כמה סיגנלים וסוגי סיגנלים לצורך ההקשר – ישנם כאלו שקשורים ל-Domain, התנהגות גולשים, Social Metrics (נתונים מנותחים של פעילות במדיה חברתית), Brand Search, וכמובן – לתוכן.

הרבה לפני שילמד "לקרוא" את התוכן, מותר להניח שהאלגוריתם של Google לומד על התוכן שלנו הרבה מהמאפיינים הטיפוגרפיים שלו, מהעושר הלשוני ומהתקינות הדקדוקית, למשל. כמה טוב הוא עושה את זה ואיזה משקל מקבלים הסיגנלים הרלוונטיים באלגוריתם השלם, על כך אפשר כמובן להתווכח.

בפוסט סימני פיסוק ו-SEO, הדגמתי כיצד ניתן להסיק הרבה מסימני פיסוק בלבד – על איכות טקסט, קריאותו, סגנונו וכו'. עלינו להניח שכל הטכניקות מהסוג הזה, שמבוססות על מחקרים ורעיונות שרובם בני 30 שנה ויותר, כבר יושמו אלגוריתמית ונבדקו בהיקף גדול, על-ידי גוגל. משקלם הוא מן הסתם פונקציה של איכות החיזוי של התנהגות הגולש, אותה גוגל בוחנת כל העת בהיקף עצום.

להבין את התוכן

אבל כל זה הוא לא העתיד – זהו העבר. תמיד ישנו פער בין האפשרות ליישם משהו בקוד לבין האפשרות לעשות את זה ב-Realtime, בהיקף גדול. לכן, תוצאות החיפוש שאנחנו רואים היום מתבססות בעיקרן על הישגים טכנולוגיים בני כמה שנים. גוגל כבר נמצאת במקומות אחרים.

עלינו להניח כי מטרת-העל של גוגל בתחום החיפוש היא להגיע לבינה מלאכותית דומה, לכל הפחות, לזו של "הקורא הסביר" – זה שבמבט אחד או אחרי קריאה של כמה שורות, יודע לברוח מאתר ספאמי, עילג במיוחד, או סתם כזה שלא מתאים לרמת הידע שלו.

בכלל, לחשוב במונחים של "איכותי" ו"לא איכותי", גם זה קצת מיושן. לאותה שאלה יש תשובות שונות כשהיא נשאלת על-ידי אנשים שונים; המטרה של גוגל היא לא להתאים את התוצאה הטובה ביותר לכל האנשים, אלא להתאים לכל אחד את תוצאות החיפוש שהכי מתאימות לו. מעבר לשימוש בטכניקות שונות של חיפוש מותאם אישית, דוברי גוגל טורחים להזכיר מדי פעם שהם גם מנסים ללמוד ממבנה ותוכן השאילתות על המחפש.

אז נכון, השאלות שמעניינות את פרופ' קופל או את מהנדסי גוגל הן שונות קצת מאלו שמעניינות את חוקרי משטרת ישראל. מכל מקום, גם בתחום הזיהוי הפלילי וגם בתחום החיפוש, האלגוריתמים הסמנטיים עוד לא אמרו את המילה האחרונה. עזבו, זה יותר מזה – הם עוד לא התחילו לדבר.

לקריאת הפוסט בבלוג המקור לחצו כאן.

מגוון אפשרויות האבטחה לא מקשה במיוחד על המעוניינים בכך לפרוץ למכשירים סלולריים או למחשבים כיום. החל מססמאות, טביעות אצבע וזיהוי פנים, שאולי נחשבת כהקלה לפריצה. תוכנות לזיהוי פנים אפשר להטעות בלי בעיה על ידי מספר אלתורים בפוטושופ של אחד שמבין, ועל ססמאות כתובות בכלל אין על מה לדבר, שכן ישנן מספר תוכנות רבות מספור שכול יעודן הוא להריץ ססמאות מוכרות. עקב כך, לא פלא שלא מעט כסף מוציאים יצרניות הסלולר למחקרים ופיתוחים שכול ייעודם הוא התגברות על מכשולים אלו.

טכנולוגית זיהוי פנים נפוצה מאוד במחשבים ניידים ונייחים אשר בהם קיימת מצלמת רשת, אבל אינה הייתה קיימת כלל במכשירים סלולריים, שכידוע נאבדים כל כך בקלות. אוניברסיטת מנצ'סטר שבבריטניה הצליחה לפתח תוכנה שננעלת על 22 תווי פנים הייחודיים לכל אדם בזמן אמת, על ידי שימוש במצלמה הקדמית של המכשיר. בניגוד לצורת הזיהוי המוכרת, המערכת אינה משתמשת בתמונה שצולמה מראש בזיכרון אלא מזהה את הפנים תוך כדי כך שהמשתמש מסתכל לתוך ה

מצלמה. פרט אחד שלא ברור עדיין הוא כמה זמן לוקח לתוכנה לזהות את פני המשתמש ולקבוע האם זהו בעל המכשיר או לא. כך או כך, הוידאו המרשים במקצת שצולם על ה-N900 מדבר בעד עצמו. (מקור)

לקריאת הפוסט בבלוג המקור לחצו כאן.

מפעם לפעם, אני מרשה לעצמי לחלק בבלוג הזה טיפים לכל מאן דבעי, אין ויכוח על כך שהטיפים שאני מפרסם בבלוג הזה לא יעשו אתכם חכמים יותר, מוצלחים יותר או נבונים יותר ובטח שגם לא תוכלו לתרגם את הטיפים האלו לכסף (אחרת הם לא היו נכתבים פה). מפעם לפעם אני גם מטיף וטוען שהפוטנציאל של בעלי כוח תקשורתי הולך וגדל במיוחד לאור ההתפתחות האינטרנטית ופריחתן של הרשתות החברתיות. הפעם אני אשלב בין השניים, ואתן טיפים בכיוון שיכולים, לעניות דעתי, לשדרג עבורכם את אותו כוח תקשורתי.

פוסט מוצלח חייב להתחיל בכותרת מושכת ומעניינת. תנו לי להוסיף עוד מימד לקביעה הזו – בעידן בו בלוגרים נעזרים בפייסבוק ובטוויטר בכדי למשוך מבקרים לבלוג שלהם על ידי פירסום סטאטוסים הכוללים לינק לפוסט, אין מנוס לא רק מיצירת כותרת מוצלחת אלא גם מניסוח סטאטוס מזמין וקורץ.

אחרי שברור לי שאתם מהנהנים בראש בהסכמה וחושבים משהו כמו "הוא גאון" או "הוא גאון מטורף" או "הוא לא מצחיק. הוא מנסה, אבל הוא לא מצחיק", נקפוץ ישר למים – הנה 3 טיפים ליצירת כותרת מוצלחת:

1. זוכרים את הספר המעאפן "הסוד"?, לא, לא קראתי אותו אבל ברור לי שהוא מעאפן כי הכותבים שלו הרשו לעצמם לרדת כל-כך נמוך כך שהם החליטו לקרוא לספר שלהם "הסוד" כאילו שבאמת שאם תקרא את הספר תמצא שם תובנות שלא יכולת לחשוב עליהם לבד, נו באמת, תעשו לי טובה. ובכל זאת, בואו נלמד משהו מהעניין הזה – הספר הזה הפך להצלחה היסטרית בעולם וגם בארץ ולו רק בגלל שם הספר המפתה כל כך: "הסוד". אם לספר לא היו קוראים בשם כל כך מסתורי – זה לא היה הולך.
מסקנה: כותרות כמו "הסוד מאחורי יצירת כותרות מושכות" (בדיוק כמו הכותרת של הפוסט הזה – לפחות אני מקשיב לעצות של עצמי), או "הסוד מאחורי פוסט מוצלח" – מעניק עומק מיסתורי וגורם לציפייה רבה מצד הקורא, שתניע אותו לקרוא את הכתבה שלכם.

2. אחת הכתבות שאני הכי זוכר מכלכליסט (חוץ מזו שתפסתי אותם מעתיקים אחד לאחד מיאהו!) היא הכתבה של רן יניב הרטשטיין המוכשר שכתב "איך לעשות מצגות כמו סטיב גובס", איזה יופי של כותרת מזמינה שבעצם טוענת: בואו לקרוא כמה שורות וגם אתם תוכלו להעביר מצגות מופלאות ממש כמו שסטיב גובס מעביר, רק תלחצו על הקישור ותכנסו לקרוא.
מסקנה: כותרות בסגנון "איך לכתוב כותרות מפוצצות", "איך להפוך לבלוגר נערץ" או "איך להיות עשיר" הן כותרות שאנחנו כאנשים נכנעים להן עקב החולשה הטבעית שלנו מעבודה קשה. ברור לנו שהכתבה תגיד את הברור מאליו, אבל בשביל הסיכוי הקלוש שאכן נלמד שם משהו שלא ידענו – אנחנו ניתן לזה צ'אנס ונקרא או לפחות נרפרף.

3. מכל השעות בהן ישבתי על התחת בקורס שיווק אני זוכר בעיקר משפט אחד של המרצה, הוא שאל אותנו: "אתם יודעים מה השיטה הכי טובה להשפיע על התנהגות של אנשים?" כמובן שכל אחד זרק שטויות לאוויר וגם אני שמחתי לתרום את חלקי, אבל אז המרצה השתיק אותנו וענה: "זה פשוט מאד, הפחדה". שתי הדוגמאות הקודמות שכתבתי היו ניסיונות "חיוביים" בהם ניסינו לפתות את הקורא "בטוב", אבל אם לא הולך בטוב אז בואו נדרוך על דוושת הגז ונעלה שלב, שימו לב לתחביר הבא: "דברים שאתה חייב לדעת לפני..". גאוני, הא? חפשו את זה בגוגל ותמצאו המון דוגמאות, אם אני נתקל בכותרת שכזו אני מרגיש שאני חייב לקרוא את הדברים, הכותרת בעצמה רומזת לי שאני חייב לקרוא ואם אני לא אקרא אז אולי יקרה לי משהו שלילי כגון: אני אצא פראייר, אני אפסיד כסף או שאני לא אהיה מעודכן במשהו קריטי עבורי.
מסקנה: כותרות כמו "דברים שאתה חייב לדעת לפני שאתה רוכש דירה" או "דברים שאתה חייב לדעת כשאתה ניגש לכתוב פוסט" הן כותרות שיספקו אפקט קל של הפחדה, או החמצה, למי שמרפרף על הבלוג שלכם או על שורות הסטאטוס בפייסבוק ויגרמו לו להכנס לקרוא את הפנינים שלכם.

אני מודה שכשאני חושב על מה שכתבתי עכשיו – זה קצת עושה אותי עצוב, ברור לי שהתעסקות עם "כותרות מזמינות" שכאלו מרדדות את השפה, לא תורמות לאיכות התוכן עצמו ויש להן גם מימד מניפולטיבי, אבל, אי אפשר להתעלם מהמציאות, בעידן בו אנחנו מפוצצים במידע, ואנחנו כבלוגרים רוצים לדחוף קדימה את הטקסטים שלנו (בכל זאת, זה החומר הכי טוב שיש – אנחנו בעצם עושים טובה לקוראים), אז כן, חייבים גם לתת דגש גם על עניינים כמו כותרות. בפוסטים קרובים אני אמשיך בסדרת הטיפים הזו ואשמח אם תשתפו אותי בטיפים משלכם.

לקריאת הפוסט בבלוג המקור לחצו כאן.

היסטוריה זוטא קרתה השבוע ביוטיוב כששני ענקי מוזיקה יוטיוברים, כל אחד בפינה אחרת של העולם החליטו לחבור יחד ולייצר שיתוף פעולה, כל אחד מביתו. מדובר במתופף (ואחד היוטיוברים האהובים עלי באופן אישי Cobus Potgieter) מדרום אפריקה ומן העבר השני ומוכשר לא פחות Tyler Ward. שיתוף הפעולה הזה, והידיעה על קהילת יוטיוב בפייסבוק שעברה זה מכבר את 10,000,000 החברים, גרמה לי לחשוב קצת על מערכת היחסים המעניינת בין שני האתרים, בהקשר של הדור הצעיר כמובן.

Cobus – מעל 47,000,000 צופים. תראו תבינו.

זה לא משחק סכום אפס

נתקלתי בלא מעט אנשים שמאמינים (ואני מודה שלא נתתי לזה את תשומת הלב הראויה) שמדובר כאן במשחק סכום אפס: על פניו, מדובר כאן בשתי רשתות חברתיות שמתחרו ביניהן בעיקר בתחום החיפוש והתוכן כשכרגע ידו של האחד על העליונה בתחום התוכן והשני מהווה את מנוע החיפוש השני של בני הנוער. רק אחרי חפירה מעמיקה ביוטיוב מתגלה מצד אחד העושר הגדול של התוכן (לדוגמא: עולם תוכן שלם שמוקדש לבחורות עם גיטרות) ויכולות העיצוב שמאפשרות גמישות גדולה מאד והופכת ערוצי וידאו לאטרקטיביים הרבה יותר.

לגבי סוגיית "משחק סכום אפס": במובן מסוים, יוטיוב מתפתח להיות מגזין התוכן שפייסבוק כנראה אף פעם לא יהיה (ולא שואף להיות, כנראה): בעוד החברים בפייסבוק מפנים את המשאבים לכיוון איסוף וקטלוג מידע על המשתמש (בדרך כלל בצורת "איזה תוכן מעניין אותך" שבא לידי ביטוי בעיקר בתרבות ה"לייק" כלפי חוץ) ופיתוח המודל הכלכלי שיאפשר למפתחי צד שלישי להשתמש בפייסבוק קרדיטס בצורה טובה יותר, יוטיוב מצדם משקיעים בפיתוח תוכן ופיתוח המשתמשים שלהם על ידי הענקת סטטוס "שותפות" (Parthnership) ליצרני תוכן מובילים.

השקעה יתרה ביצרני תוכן מובילים – הערוץ של meekakitty ביוטיוב

אחד דוחף, השני מושך

הנה עובדה שודאי תגרום לכם להגיד: "ואללה": בעולם הצעירים, יוטיוב נחשב למנוע החיפוש השני בחשיבותו אחרי גוגל. ואללה. במובנים רבים, ביוטיוב נמצאים כל עולמות התוכן שמעניינים צעירים: מוזיקה, אופנה (אגב, קראו את הפוסט שלנו על Haul Videos), סלבס ומה לא. יוטיוב עושה עבודה מצוינת בקטלוג התוכן והצפה שלו בצורה שמשמרת את הגולש באחוזי Bounce Rate נמוכים (תחשבו על עצמכם, כמה פעמים התחלתם לראות סרטון יוטיוב והמשכתם להפליג באתר כמה שעות טובות?).

מאידך, פייסבוק נפגש עם יוטיוב בנקודה הכי חלשה של פורטל הוידאו – שיתוף תוכן. טוב ככל שיהיה, יכולות הפצת התוכן של יוטיוב החוצה מוגבלות ונקודת ההשקה בין שני האתרים מתרחשת הופכת למערכת יחסים סימביוטית: יצרני התוכן מיצרים את התוכן שלהם ביוטיוב והולכים להפיץ אותו באמצעות מנגנוני ההפצה המשומנים של פייסבוק. נכון, גם ליטיוב יש מנגנוני הפצת תוכן לא רעים (אני לא יכול להביא סימוכים מדעיים, אבל אני מרגיש שיש עלייה בשימוש בפיצ'ר של Subscribers ביוטיוב, אבל זה רק אני) אבל אין מה להשוות בין היכולות של שני האתרים בגזרה הזו.

למה לא נראה "אגדות פייסבוק" בעתיד הקרוב

אני רוצה לקחת את מערכת היחסים המעניינת בין פייסבוק ליוטיוב ולנסות להשליך אותה על המאקרו: בסופו של יום, פייסבוק היא פלטפורמה דיי מסריחה בכל מה שקשור בייצור תוכן עצמאי (בכל זאת, Notes היא לא הפלטפורמה האולטימטיבית לפוסטים ואני לא בטוח כמה אנשים ירצו לבסס את הוידאו בלוג שלהם על בסיס הוידאו של פייסבוק – הם פשוט לא משקיעים בזה מספיק) אבל אין שנייה לה ביכולות של הפצת תוכן.

היותה של פייסבוק פלטפורמה שמגבילה את מעגלי החשיפה לתוכן לחברים שלי בלבד (ורק דרכם לחברים-של-חברים) הופכת המלצות על תוכן לאטרקטיביות במיוחד בעיקר בגלל שלא מדובר כאן ב"תראו איזה יופי" אלא גם ב"אני מפרסם את התוכן על הקיר שלי והוא מקושר אלי". מהסיבה הזו, אני יכול לומר בבטחה שפייסבוק הוא אחד האגרגטורים הכי אטרקטיביים (ומותאמים אישית) לתוכן שיש ונותן משמעות חדשה לכל עולם התוכן של המלצות אישיות.

בעתיד? פייסבוק ימשיך לדעתי להיות נתיב הפצת התוכן העיקרי ואולי אפילו ישכיל לתגמל את אותם גולשים שמאתרים תוכן אטרקטיבי ומפיצים אותו הלאה (אני יכול לדמיין בקלות כפיל  Digg מותאם אישית שמתבסס על מידע שאני אוהב שמוצלב עם תוכן שחברים שלי מפיצים). אבל יש סיבה טובה שיש "אגדות יוטיוב" ולא "אגדות פייסבוק". בסופו של דבר, אנשים יחפשו את המקור – והייצוג שלו בפייסבוק יהיה מקסימום Fan page.

מכירים את ה- office pranks האלה שמישהו נוסע לחו"ל והאנשים במשרד מצפים את השולחן שלו בניילון או משהו כזה? אז כשאתם עובדים ב-SEGA, זה יוצא הרבה יותר מוצלח:

(תודה ל-Escapist)

אלפי שנות ציוויליזציה קידמו אותנו קצת מעבר לעידן שבו נהגנו לגרור אשה בשערה למערה שלנו, רגע אחרי שהפלנו ארצה אנטילופה בנגיחה מכוונת היטב. למרבה הצער, נראה שלא התקדמנו מספיק ושזו גם טיפ-טיפה אשמתן של הנשים, שלא לוקחות בשתי הידיים את החופש.

אני רוצה להציג לכם איך הדברים נראים בעולמי הצר כעולם נמלה, באמצעות מספר דוגמאות מהזמן האחרון: קמפיין המאבק על הגז, אליו גוייסתי לאחרונה. בקליפת אגוז: זהו מאבק לחלוקה צודקת של מאגרי הגז הטבעי העצומים שנתגלו מול חופי ישראל, ויש המעריכים את ערכם בלמעלה מ-300 מיליארד דולר.

תוך כדי עיסוק בקמפיין הזה אני מגלה, שוב ושוב ולא בפעם הראשונה, נוכחות בולטת ופעילות נמרצת של גברים עם תת-ייצוג מובהק של הנשים. זה למרות שבפעילות המקוונת אין בהכרח יתרון לגברים על-פני נשים – גם הנשים יכולות לכתוב, להגיב, להצביע; הן פשוט בוחרות, משום מה, לא לעשות את זה.

לדוגמא, סרטון ברוני הגז של יוני גודמן – לפי מערכת ה-Insights של YouTube רק 23% מהאנשים שצפו בסרטון הם נשים (ראו הדיאגרמה למעלה משמאל).

האם זה בגלל שנשים פחות מבינות בגז? או משום שהן לא יודעות להציג סרטוני יוטיוב? או בגלל שהן מעורבות פחות בקמפיינים חברתיים? לא, סביר יותר להניח שזה משום שפחות נשים פותחות חשבון ביוטיוב, כך שמערכת הסטטיסטיקות לא מזהה אותן.

למרבה הצער, התופעה הזו לא קיימת רק ב-YouTube. תסתכלו, למשל, מה קורה בדף הפייסבוק של הקמפיין. אחרי שבועיים של פעילות, עם למעלה מ-1500 חברים ומאות תגובות, מסתבר שהגברים אחראים ל-75 אחוזים מהפעילות והנשים ל-23 אחוזים בלבד (איך יוטיוב מזהה את שני האחוזים הנותרים – זה נושא שלא נתעמק בו הפעם).

מכיוון שפייסבוק, באופן ספציפי, הוא זירה שבה הנוכחות הנשית מאד מורגשת, הנתון הזה תמוה אפילו יותר.

זה לא חדש (ומבוסס בעשרות מחקרים) שבשיחה בה משתתפים גברים ונשים, הגברים מדברים בממוצע 75 אחוזים מהזמן. אבל מדוע זה קורה גם ברשת, מקום שבו כולם יכולים לדבר וקשה – אפילו לגברים – להרים את הקול?

אגב, שיעור הנשים בין החברים בדף הפייסבוק הוא 40 אחוז – וגם זה ייצוג-חסר – והעובדה שבהודעות ובתגובות חלקן נמוך בחצי, אומרת בפשטות שהן מדברות חצי ממה שמדברים הגברים.

אל תתפתו לחשוב שמדובר באנומליה נקודתית, שקשורה רק לקמפיין הגז. בתופעה הזו נתקלנו, אני ולא מעט אנשים שאני מכיר, גם בקמפיינים ובתחומים אחרים.

אחת הדוגמאות המאלפות בעיני, היא זו של קמפיין הבלוגרים למען דב חנין. מתוך 117 הבלוגרים שבחרו להשתתף בקמפיין הבלתי נשכח הזה, רק 38 היו נשים. מכיוון שהרוב המכריע של הבלוגרים שהצטרפו לקמפיין עשו את זה בתגובה לפנייתו של עבדכם הנאמן, אני יכול לומר באופן חד-משמעי: מספר הבלוגריות אליהן פניתי היה גבוה משמעותית ממספר הבלוגרים. הנשים פשוט הגיבו פחות.

זה לחלוטין לא משקף את מה שקרה מחוץ לרשת. בתנועת עיר לכולנו בכלל, ובמטה ובפעילות השטח במהלך מערכת הבחירות בפרט, הנוכחות הנשית הייתה בולטת מאד. מדובר בתנועה שהיא הרבה יותר נשית מגברית, והנשים של עיר לכולנו הוכיחו שוב ושוב שהן אולי המין היפה – אבל ממש לא המין החלש.

שוויון: גם ברשת, קודם כל ברשת

בשנים הראשונות של ה-www, היחס בין גולשים לגולשות היה 2:1 לערך. אבל בתחילת העשור הקודם זה השתנה, וברוב המדינות יש יותר גולשות מגולשים כשם שיש יותר נשים מגברים.

בחוגים האקטיביסטיים נשים הופכות בהדרגה לכוח המניע העיקרי, גם אם לא זה שנמצא תמיד בקדמת הבמה. בדרגי הביניים של התקשורת, כמו בהייטק ובאקדמיה, שיעור הנשים נמצא כבר שנים במגמת מטאורית של עלייה, ולעיתים קרובות מספרן גדול יותר. אין סיבה שהן לא יצעדו צעד נוסף קדימה על כל במה בה זה אפשרי, ואין מקום שזה אפשרי בו יותר מאשר באינטרנט.

אין ספק שתת-הייצוג של נשים בעמדות כוח נובע, קודם כל, מצורות שונות של אפליה שחוסמות את דרכן לשם. אבל יש מעט מדי נשים בכנסת למשל, בין השאר, גם כי מעט מדי נשים מתמודדות. באופן דומה, יש מעט מדי נוכחות נשית בעולם האקטיביזם האינטרנטי, לא בגלל שאין מספיק נשים עם אג'נדה שפועלות ברשת, אלא כנראה משום שרבות מהן מעתיקות לרשת את דפוסי תת-הייצוג של העולם האמיתי. ביותר מדי מקרים, כשיש להן הזדמנות לדבר, הן פשוט זזות הצידה ומשאירות את הדיבורים לגברים.

"מצוות אנשים מלומדה" הוא משפט של חז"ל שמאפיין מצב עגום בו אנשים מקיימים את מצוות התורה מתוך הרגל או לחץ חברתי ולא מתוך כוונה אמיתית וכנה (עכשיו המשיכו לקרוא ותראו איך הצלחתי להרביץ בכם קצת תורה תוך כדי שיחה על שימוש עכשיוי ומודרני בטכנולוגיות, פלוס כותרת מעניינת. אני צריך להתחיל לדרוש כסף על כניסה לבלוג הזה). אנחנו חיים בתקופה מאד מעניינת מבחינה טכנולוגית. המון חברות, ארגונים ועכשיו גם ממשלות, מאמצות את הכלים הטכנולוגיים החדשניים ומציגות לראווה את הנוכחויות הדיגיטליות שלהם.

עושה רושם שככל שהמדינה מפותחת יותר כך גם החברות/הארגונים/הממשלה מאמצת את השימוש בכלים הטכנולוגיים האלו באופן מהיר יותר – וזה כמובן ברור מאליו. הנקודה המעניינת היא כזו: אוקי, החלטת שאתה בתור גוף מסחרי או ממשל שנותן שירות כזה או אחר, מאמץ את השימוש ברשתות חברתיות, נו, מה עכשיו? אז פתחת אתר אינטרנט ופתחת דף בפייסבוק וגם חשבון טוויטר, אוקי, זה באמת מאמץ ראוי לציון כי אתה באמת רוצה לבוא לקראת הלקוח/אזרח, אבל מה עכשיו? איזה עניין אמיתי אתה מספק לו?

אני חושב שאנחנו נמצאים בתקופה קריטית בה, יותר מתמיד, השימוש במחשבה רעננה (קשה להאמין, אבל לפתוח סתם דף פייסבוק זה כבר מה-זה פאסה) וחשיבה יצירתית הוא בגדר חובה. הכלים קיימים, הם זמינים, זולים ומגיעים במהירות לכל משתמש, לקוח או אזרח, אבל אם אין לך רעיון ייחודי שבאמת נותן ערך מוסף ותכלית אמיתית למה שאתה עושה, אתה בהחלט יכול לצפות לכך שהשירות ה"חדשני" שאמצת (כי כולם אימצו) – פשוט יתייבש.
גם אם תשקיע בו אין סוף כוח אדם שיתפעל אותו, זרם המשתמשים יילך ויתמעט מאליו כי המשתמש ישאל את עצמו כבר בפעם הראשונה שהוא ביקר אצלך "מה ייצא לי מזה?" והתשובה שהוא ענה לעצמו היתה ככל הנראה: "כלום" (רואים? לא רק אני מדבר לעצמי ועונה לעצמי).

שימו לב לסרטון הבא המתעד דו שיח בין ראש ממשלת בריטניה, דיוויד קמרון, לבין מארק צוקרברג, מנכ"ל פייסבוק. השיחה הזו היתה יכולה להיות כל כך מגניבה, תקשורתית ומלהיבה אבל בסופו של דבר היא אפרורית ומשעממת שבא לבכות. גם הסרטון, כמו שירותים חברתיים וטכנולוגיים "מגניבים" אחרים לא מעניק כלום לצופה חוץ מתיעוד השיחה עצמו, אין בסרטון הזה שום קאצ' אין שום פואנטה. – אין שום סיבה לצפות בסרטון הזה (אלא אם כן אני שם אותו בבלוג שלי ואומר לכם שזה סרטון משעמם בלי פואנטה ואז זה הפוך על הפוך כזה. גאוני).

לקריאת הפוסט בבלוג המקור לחצו כאן.